אורנשטיין-יוז יעל

     

תכשיטי קואן

בהגיעי לזמן יצירת פרויקט הגמר שלי, התכנסתי פנימה וניסיתי להעמיק ולהבין במה ארצה לעסוק ולחקור, מה יעורר בי השראה ליצירה ממשוכת ומקיפה שתבטא את יכולותיי, מחשבותיי וכוונותיי כיוצרת. לתפיסתי, בתקופתנו אנו, בני האדם, הם חלקיקי אטום בעולם פרוץ, צפוף, צחיח, עמוס, מעייף ונדוש. אנחנו מחפשים מנוח לנפשנו הרכה, משתוקקים לרגע אחד של מרגוע, לתחושה חד פעמית או מתמשכת של מימוש עצמי. אנחנו עמוסים באינפורמציה אינסופית, בחלונות שנפתחים במסכינו בקצב מסחרר, במחשבות שקופצות ומתחלפות במוחנו באותו הקצב, בסנכרון מדויק. פוחדים מהעתיד אך גם משתוקקים אליו. חרדים מהבחוץ, משתבללים בבתים, משפרים את איכות חיינו בעזרת חפצים שאיננו צריכים ולא מצליחים/רוצים לוותר על כלום.

רצונותינו משתנים בכל רגע, תסכולנו גובר מחוסר הסיפוק הנצחי. אנחנו צריכים עוד ועוד. עובדים בכדי לקנות את החפץ הבא שיגרום לנו להצטרך את החפץ הבא אחריו. חפץ מצטרף לחפץ שמצטרף לחפץ. השרשרת מתמשכת ואין סימן באופק שמסמן את הסוף.

בתהליך היצירה שלי, ברגע שכל האופציות עומדות פתוחות בפניי שם מתחיל הבלבול, כיצד מתמקדים? מהו הנושא הראוי ביותר, המסקרן ביותר שיעורר עוד ועוד שאלות וכיווני מחשבה, אילו חפצים ברצוני לעצב וליצור מחדש?

  • פרויקט מעשי בהנחיית פרופ' דגנית שטרן-שוקן.